מרן הרב מפונוביז', היה אדם גדול מאד, רחוק מעניני עוה"ז, ולמרות שהיה בעל יכולת, הסתפק במועט. אני יכול להעיד שעד נישואיו בזיווג שני היתה דירתו כאחד מן התלמידים בחדר אחד מחדרי הישיבה, וחדרו היה סמוך לחדרי וראיתי את דרך חייו.

זה עשה רושם גדול על תלמידי הישיבה לראות איך מתנהגים. הרב גם היה רחוק מאד מגאווה וכבוד, לא היה לו שום עניין בהם, הוא היה מתרועע עם התלמידים הצעירים וגם עם ילדי ישראל ניצולי השואה ב'בתי אבות' כאחד מהם, באהבה ובחבה ורעות, בלי שום התנשאות, כך גם עם פשוטי עם בכל הזדמנות, ולכן כולם אהבו אותו.

אבל, חשוב לציין את גדלותו בתורה. מלבד מה שזכה בנעוריו לגדול בישיבות טלז וראדין והיה פאר הישיבות ומתלמידיו המובהקים של מרן החפץ חיים זצוק"ל ממנו קבל תורה ויראה וכל דרכיו והנהגתו כל ימי חייו היו לאור דרכי רבו, אבל גם בשעה שהכרנו אותו כאן, שמן השמים הטילו עליו עול הרבצת התורה והקמת הישיבה, ולבנות שוב את עולם התורה אחרי החורבן הגדול בו נחרב גם רוב משפחתו, והיה מאד טרוד, אבל, בכל זמן, בלכתו בדרך בשכבו ובקומו היה הוגה בתורה והיא היתה שעשועיו תמיד. גם הייתי רואה כל לילה

כשהיה נופל על מטתו ונרדם ומסביבו ספרים פתוחים והנר דלוק, והייתי נכנס בשקט לחדרך לכבות את הנר.

יש דבר נוסף שאוכל לספר, הרי הרב מפוניבז' התגורר לאחר שבנו את הישיבה לראשונה, בקומה שלישית בדרום הישיבה, בחדר שהיה נקרא חדר מס' 32, ואני התגוררתי באותה עת לידו ממש בחדר מס' 31, ואחרי שלמדתי בסיידר, אירע והגעתי לחדרי בשעת ליל מאוחרת בשתים בלילה, ואני רואה כי מחדרו של הרב בוקע אור, התפלאתי לשם מה האור בשעה כה מאוחרת. דפקתי חרישית על הדלת ולא היה מענה, אז פתחתי את הדלת, ולמראה עיני עמדתי נפעם, ראיתי את הרב מפוניבז' שוכב במיטתו עם בגדיו והרבה ספרים פתוחים למראשותיו ועליו, והוא היה נראה באמצעה של סוגיא עמומה בשיא עיונו, אלא שעיניו נעצמו מרוב טירדות היום. בלית ברירה סגרתי את הספרים והנחתים לצידו על השולחן, ומאז ידעתי את שעלי לעשות מידי לילה בבואי לחדרי לשינת הלילה.

חשוב לדעת, כי הרב מפוניבז' היה איש של תורה, וכשראה כי במשך היום הוא עסוק רבות בהקמת מפעליו הגדולים, לכן הוא השקיע רבות מזמנו וכוחו בלילות ללימוד התורה, בהם השקיע בעמל ועיון רב ללא הפוגה, והמחזות הללו היו עדים נאמנים על כך

פנה מרן הרב זצוק"ל למרן הגרי"ז מבריסק

אולי אתם לא יודעים אבל בימי יסוד הישיבה פנה מרן הרב זצוק"ל למרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל לבקשו שיבוא לכהן כראש הישיבה, ומרן הגרי"ז זצוק"ל סירב.

הסיבה שלו היתה בגלל שכראש ישיבה יצטרך למסור שיעורים תמידין כסדרן, ואם יקרה פעם שלא יהיה לו מה לומר, יצטרך להתאמץ ולחדש דבר כדי ללמדו, דבר זה לא ראוי, 'אינני יכול לחדש חידושי תורה מתוך עול לחץ הכנת השיעורים' אמר הרב מבריסק, ידוע שהיה לו

לרב מבריסק 'שיעור בלאט' ואחד ממשתפי השיעור היה הגרי"ח קרסניצקי זצוק"ל שהיה קרוב משפחתנו ובא הרבה לביתנו. הוא סיפר באחד הפעמים שהיום בשיעור בלאט למד מרן הגרי"ז דף גמרא עם רש"י, כך עברה השעה והשיעור הסתיים, בלי שהוסיף מרן הגרי"ז לומר איזה דבר חידוש, זה היה דרכו שלא היה מחדש בגלל שצריך למלא חובתך באמירת שיעור.

.

בנוסף היה לו באמת מעוף גדול, זכורני שפעם השתתפתי עמו בחנוכת הבית של מוסדות בעלזא, והיה זה בנין גדול שהוקם לראשונה בבני ברק, וכשהגיע למקום וראה את מראה החדר של הבנין – שאל מיד את הנוכחים – היכן המשוגע כאן?! כששאלוהו לכוונתו, ביאר – בנין כה מפואר וגדול יכול רק משוגע להקים…

החלום היה אמנם גדול במימדי אותו זמן, אבל הוא לא צפה את שקורה ב"ה כיום, זכורני שהתוכנית היתה לבנות היכל לבית המדרש שבו יהיו 517 מקומות, כפי שתכנן האדריכל שוסטר היה שמו, שהכין מקום למספר סטנדרים זה, וזאת משום שהיה לו חזון ומחשבה גדולה והלך תמיד בגדול לפעול את פעולותיו.

גם בדברותיו המיוחדים ידע לרגש את האנשים ולהסביר להם עד כמה חשובים הם מפעליו, ובמתק שפתיים היה קונה אנשים ממש. וכך היה תמיד אומר בדרשותיו – אינני קונה מעות אלא 'לבבות'…

פעם סיפר לי אחד מאנשי פריז, כי הרב הגיע פעם להתרים יהודים בצרפת למוסדותיו, וביקשו ממנו לישא שתי דרשות בשבת בשני מקומות, אלא שהמרחק בין מקום למקום היה למעלה משעת הליכה, ולכן הכין הרב דרשה אחת לליל שבת אותה נשא במקום האחד, ולאחר מכן בשבת אחה"צ שם פעמיו לעבר ההיכל השני ובו נשא דרשה מיוחדת נוספת.

מיד כשסיים את הדרשה, ניגש אליו אחד מהמשתתפים, ואמר לו כי הוא מעט כועס עליו, ולפליאת הרב, הסביר כוונתו – כה נהניתי מדרשתו של הרב אמש, שהחלטתי ללכת מרחק עצום למקום זה, בכדי לשמוע את הדרשה בשנית ולהבינה היטב. אך מה היתה גדולה אכזבתי שכשהרב הגיע לכאן הוא נשא דרשה אחרת לגמרי, ולא יכולתי להתעמק באותה דרשה מאמש. זו היתה דרכו לקנות לבבות.

האם באותם זמנים היה הדבר בגדר חלום בר ביצוע להקים ישיבה כה גדולה?

זו לא היתה רק משאלה להקים ישיבה, זה היה להחיות את מורשת הישיבות שנעקדו עקד"ה בימי המלחמה, הוא ראה את פוניבז' בתפארתה, והוא היה מאמין גדול שאם זימנה ההשגחה שינצל וישוב ארצה, הוא יקים את הישיבה במלוא גדלותה כאן בגבעת הישיבה.

כשעמד על חלומו וסיפר זאת לאנשים שהיו סביבו, רבים הביטו בו בתמהון וחשבו כי הוא אינו אדם שפוי בענין זה, איש לא חלם שתקום ישיבה כה גדולה באותם ימים.

היה לו נס גדול שרבי יעקב הלפרין ניאות למכור לו את המגרש הגדול ב־500 לירות שהוא לא סכום כה גדול במושגי המגרש ששווה היום מליונים רבים, והוא החליט כי יעשה כל שבידו להקים ישיבה גדולה לתפארת כמורשתה העצומה של פוניבז'.

ומי שהכיר את הרב מפוניבז' ראה איזו מסירות נפש היתה לו, עוד קודם בניית הישיבה, כשהביא את ילדי טהרן לבתי אבות בבני ברק, כמה התייגע שלא יחסר להם דבר, וזכורני, שתמיד קודם נסיעתו לחו"ל למסע גיוס הכספים, היה מגיע בלילה קודם נסיעתו לפנימיית בתי אבות, והיה עובר בין הילדים ונושק להם בראשם בשנתם לאות חיבה.

מה אכן היה כוחו הגדול שהביאו לממש חלום כה מופרך לכדי מעשה?

שני דברים מיוחדים היו בו ברב מפוניבז' – משיב לנו ראש הישיבה – היתה לו אמונה אמיתית בבוא המשיח, הוא סבר כל העת שהנה הנה הוא מגיע, ולכן בנה את הישיבה, בכדי שיהיה מקום תורה גדול לימות המשיח שילמדו ישראל בהשקט ובטחה כל הימים.

והדבר השני שהיה בו במיוחד היה רכישת הלבבות, מעולם בכל מסעותיו לגיוס כספים בעד מפעליו, מעולם לא התבטא שבא לאסוף כספים, או שחסר לו סכום כך וכך בכדי לבנות או לעשות דבר מה, כל שאמר היה כי בא לקרב הלבבות, וכשהוא היה מדבר, לא היו אלא דבריו שחדרו עמוקות ללב כל תורם, אלא היתה זו שפת הלב שהכריעה את התורם להיות שותף אמיתי ומעשי במפעליו הגדולים, גם אם הם נראו לו תחילה כחלומות.

(קטעים מתוך 'מבית הבד' כי תבוא תשפ"ד, לרגל יומא דהילולא כ' אלול)