הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה (כו י)
הפרשה שלנו פותחת בנושא הביכורים. שורש ועיקר מצווה זו, הוא הכרת הטוב וההודאה לבורא יתברך על הטובות שהוא מנחיל לנו.
סח דודי הרב רבי זאב שלזינגר זצ"ל, אודות אביו, הסבא הרב הצדיק רבי דוד שלזינגר זצ"ל, שהשתתף בעלויות הכנסיה הגדולה הראשונה בוינה, באמצעות חברת הפלדה בה עבד. אחד הדברים החשובים בארגון הכנסיה היה קבלת פני האורחים, ורבי דוד הקים בכל תחנות הרכבת של וינה עמדות קבלה בהן התקבלו האורחים רבי המעלה והופנו לאכסניותיהם בעיר.
רבי דוד תיאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בכל המשתתפים כאשר ירד מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל מקרון הרכבת בה נסע, והכל נדהמו לראות כי הסבא קדישא, רבן של ישראל, אינו עוטה לראשו אדרת רבנית כמקובל אלא מסתפק בכובע מצחיה פשוט…
העסקן רבי עקיבא שרייבר העמיד את ביתו לאכסניה עבור ה'חפץ חיים', ורבי דוד העמיד לרשותו את מכוניתו עם הנהג לשימוש בכל ימי הכינוס הגדול.
לפני שעזב ה'חפץ חיים' את וינה, התפלאו מארחיו לשמוע כי הוא רוצה לעבור אצל רבי דוד שלזינגר בטרם ייצא לביתו. כשניסו להבין מדוע, אמר ה'חפץ חיים' בפשטות, כי יש לו חוב הכרת הטוב לרבי דוד על העזרה שקיבל ממנו, והוא רוצה להודות לו באופן אישי… כאשר נודע הדבר לרבי דוד, מיהר מיד לבית משפחת שרייבר כדי למנוע מה'חפץ חיים' את הטרחה, וזכה לקבל ממנו ברכה מיוחדת.
הוא התאכסן בדירה של הורי ברחוב אברהם בבני ברק
לפני כשבעים שנה בעת שהיה המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מגיע מתל-אביב לבני-ברק, במשך תקופה קצרה התאכסן הוא התאכסן בדירה של הורי ברחוב אברהם בבני ברק, שהיתה דירת חדר אחד. הורי ששהו אז בבית הסבא רבי דוד שלזינגר זצ"ל בתל-אביב, העניקו את דירתם למשגיח מבלי שיידע מיהו בעל-הבית שאירחם.
כעבור תקופה נודע למשגיח כי אבא הוא המארח, וקרא לו והציע לו תשלום על תקופת שהותו בדירה. כמובן שאבא התנגד בכל תוקף להצעה. אז שאלו המשגיח: "ובכל זאת במה אשיב לך גמול על החסד שעשית עימי?", ואבא השיב: "אולי יאות המשגיח לומר לי שיחה באופן פרטי?", והמשגיח נענה ברצון לבקשתו.
"כך במשך שעתיים שלימות", סיפר אבא לימים, "ישב עימי רבי יחזקאל בחדרו, והרצה בפניו שיחה שלימה, כדי להכיר לי טובה".
סיפר לי ידידי המוהל המפורסם, הרה"ג רבי אברהם גולד שליט"א, כי לפני שנים רבות הוא השתתף בשמחת תנאים של חבר שהתקיימה בשעה מאוחרת בלילה בבית הורי הכלה בקומה גבוהה. לפתע נפתח הדלת ובפתח נראתה דמותו של הגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח-תקוה.
והוא אמר: "אם תתפלאו מדוע הטרחתי את עצמי בגילי המתבגר לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת בלילה כדי להשתתף בשמחה זו, הלוא החתן אינו לומד בישיבתי וגם אין לי קשר עימו. אך אומר לכם מדוע: אני עושה זאת מחובת הכרת הטוב שאני חש לאחד הצדדים – שהשתדל מידי פעם לעזור לי בגיוס כספים למען הישיבה. כאשר נודע לי כי הוא עורך כעת שמחה, הטרחתי את עצמי בטרחה לא מעטה – כדי להכיר לו טובה".
"אם תשאלו – ממי למדתי זאת?", המשיך רבי יעקב לומר באוזני הנאספים, "ובכן, ממורי ורבי הכהן הגדול מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל למדתי עד היכן מגעת חובת הכרת הטוב. כאשר באתי בילדותי בפעם הראשונה בחיי לחזות בזיו איקונין המקודש של ה'חפץ חיים' בראדין, הוא שאל לשמי, וכשהשבתי הוא שאל עוד – אם אני קשור לפלוני, וכשהשבתי שאני נכדו, השיב לי ה'חפץ חיים': 'אני חייב הכרת הטוב לסבך. כי פעם הזדמן לי לנסוע לעירו לרגל מכירת הספרים שהוצאתי, ולילה אחד לא היה לי היכן ללון, וסבך נטה אלי חסד – הכניסני לביתו ונתן לי מיטה לישון, ועל כך אני חייב לך הכרת הטוב'. ומאז, כל אותם ימים ששהיתי בראדין, הוא לא נח ולא שקט ודאג לכל צרכיי על הצד היותר טוב".
"הנהגה זו נקבעה בתודעתי, וממנו למדתי מהי הכרת הטוב.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)
