וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (כד יט)

בסיביר, מצאנו עצמינו מאה ועשרים בחורים מישיבת נובהרדוק, וההשגחה העליונה זימנה
שיצרפו אלינו את המשגיח הנערץ, הגאון הצדיק רבי ישראל מובשוביץ זצ"ל.
בכל בוקר הצעידו אותנו בשורות של חמישה חמישה למעבה היער, שם כרתנו עצי ענק
במשורי ענק, נצרכו כמה אנשים כדי ליצר מעגל שיקיף את העצים העבותים. כשנכרתו, ניתן
היה לספור את טבעותיהם. כל טבעת ציינה שנה שעברה על העץ, בשעה של הפוגה ישבנו
וספרנו, למעלה מאלף וחמש מאות טבעות..מימי רבותינו האמוראים !
העבודה קשה הייתה ומפרכת, והצוותות נדרשו למכסה מסוימת. נועדנו, וחילקנו את
הבחורים לשלוש קבוצות. החזקים יכרתו יותר מחלקם, הבינונים כיכולתם, כדי שהחלשים לא
יקרסו. ערבות הדדית, והמשגיח ? הן מורנו ורבינו היה, כל מעייניו ברוחניות, והקרין עלינו,
עודד חיזק וחישל. גם חלש היה, גם מבוגר פי שניים מאיתנו. אם כל אחד מאיתנו יתאמץ
באחוז אחד יותר, דיינו. החלטנו שפוטרים אותו מעבודה. דיינו אם ישנן באוזנינו אמרות מוסר
ודברי חיזוק.
ומקור מצאנו, גמרא מפורשת. מצד אחד, נאמר למשה רבינו: "ועשית לך ארון עץ" (דברים
י,), ומצד שני נאמר: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה,). מכאן לתלמיד חכם שבני עירו
מצווים לעשות לו מלאכתו (יומא עב )

הטילו עליי ליידע אותו בהחלטה
הטילו עליי ליידע אותו בהחלטה, והייתה בפי בשורה נוספת עבורו. הלא התנזרנו מתבשילי
הטריפה. ממה חיינו, אפוא. ממנת הלחם הזעומה, פירות וירקות אם היו בנמצא. קשרתי
קשרים עם הממונה על המטבח. שחדתיו בזוטות, המחסור בסיביר היה נורא. בכפתור
ובשרוך נתן היה לשחד. עוררתי רחמיו על בני הישיבות המתנזרים מהתבשילים, והסכים
להעניק לי תוספת יומית של עשר מנות לחם. סיפרתי לחברי, והחלטנו: מנה אחת עבור
המשגיח, ועוד תשע מנות יחולקו בין כולם. גם לכך מצאנו מקור. בחלוקת לחם הפנים ושתי
הלחם היה הכהן הגדול נוטל מחצה, וכל שאר הכהנים מתחלקים במחצית הנותרת (יומא
יז)באתי והודעתי לו. נענה ואמר: בשום פנים ואופן. את עשר מנות הלחם תחלק בשווה בין
כולם, ואיני מוכן לקבל פרור אחד יותר ! ובעניין העבודה, אני דורש – השומע אתה – אני דורש
להימנות על הקבוצה הראשונה, בעלת הכוח ! וכך היה !

ואזכיר את חברינו בנימין מהוסקוב זצ"ל. בישיבה בנובהרדוק היכרנוהו כמתמיד עצום, למדנו
ממנו התמדה וניצול הזמן, "בין אדם למקום". אבל בסיביר התגלו המידות, הבין אדם לחברו !
רעבנו ללחם, פשוטו כמשמעו. עבדנו בפרך, בכריתת עצים, בקור הנורא, במשך ארבע
עשרה שעות ליום, והתקיימנו על קצבת מזון זעומה. לבנימין הוסקובער האירה ההשגחה
פנים. שיבצוהו לעבודה במטבח. ראשית, מקום מוסק וחם. ושנית, אוכל כאוות נפשו !

ונודע לנו – שמעו טוב! נודע לנו, לא הוא סיפר – מעובדי המטבח נודע, שבנימין דנן אכל בדיוק
כמנתם של שאר חבריו כדי לשאת בעול עמם, לחוש בצערם!

בילדותי סיפרו סיפור. יהודי הכין לעצמו בערב שבת מנורה שתדלק כל הלילה. שבקומו עם
שחר – ובחורף עדיין חשוך עד שעה מאוחרת – יוכל לומר תהילים וללמוד. קם מבעוד לילה,
והמנורה כבתה. אסור לומר לגוי להדליקה, "אמירה לנוכרי, שבות", אסור מדרבנן. אבל מותר
לגוי להדליקה לצורכו. העיר את שכנו הגוי: "רצונך לשתות וודקה?" לכך מוכן הוא לקום גם
בליל חורף. אך, אבוי, חשוך כאן. ניגש הגוי והדליק את המנורה, שתה וסבא, ובצאתו לא
שכח לכבות את המנורה…
תשאל, אולי היהודי רוצה אור? אך הגוי אינו חושב, אלא על עצמו!…

(מתוך 'והגדת' וכן עיין בוהגדת 'מגילת אסתר' –בעניין 'וגם אני ונערותי אצום')