וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים  (א' יז)

השבוע אנו קוראים בפרשת השבוע על מסירות הנפש המופלאה של המיילדות העבריות: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים". רש"י הקדוש מלמדנו כי יראת השמים שלהן לא התבטאה רק בהימנעות מביצוע גזירת פרעה, אלא בעשייה של חסד – הן היו מספקות מים ומזון לתינוקות.

הפרשה מתחילה בקושי השיעבוד ומיד כבר אנו מתחילים לראות את ניצני גאולת מצרים – ומריחים כבר את ריח הגאולה של חג הפסח. והנה, בהשגחה פרטית מופלאה, השבוע חל ה'יארצייט' הראשון של הרה"צ רבי שמעון זייבלד זצ"ל, איש ירושלים של מעלה, שהיה בבחינת אותן מיילדות: מחיה נפשות של תינוקות של בית רבן.

תשמעו סיפור מיוחד, שיחבר את שלושת העניינים יחד – יראת שמים, חינוך טהור וחג הפסח.

את הסיפור שמעתי מידיד ירושלמי ותיק, תלמיד חכם בזכות עצמו, והוא משמש עדות חיה כיצד יראת שמים טהורה אינה זקוקה למילים גבוהות או לדרשות חוצבות להבות כדי לחדור ללבבות; היא פשוט מקרינה את עצמה, בבחינת "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

גיבור הסיפור הוא המחנך הדגול, הרה"צ רבי שמעון זייבלד זצ"ל, מי שהיה מלמד בתלמוד תורה המיתולוגי "עץ חיים". הוא כונה בפי כל ר' 'שימען הצדיק', ולא בכדי. חזותו הפשוטה הסתירה עולם פנימי עשיר ויוקד של אהבת ה' ותורתו.

או עוגה אצל "שנור"

התקופה היא ירושלים של לפני יובל שנים. ר' שמעון מלמד דרדקי בת"ת של 'עץ חיים' המיתולוגי, ששכן בטבורו של שוק מחנה יהודה ההומה. הניגודיות הייתה חריפה: בפנים – קול יעקב, המיית תינוקות של בית רבן המסלסלים בפסוקי החומש; בחוץ –שאון השוק, קריאות הרוכלים וריחות העולם הזה. אמנם לילדי הת"ת נאסר לצאת לשוק הסמוך, אך בעבר לא הקפידו על כל דבר בחומרתן כדהיום, ועניין זה לא נאכף ביד קשה. הפסקת הצהריים הייתה לפעמים "שעת הכושר" לצאת אל השוק. הילדים, שנפשם שוקקה למעט מתיקות, היו מתגנבים לקנות כוס מיץ צבעונית שנמזגה מבקבוקי ענק (פחיות לא נמכרו אז), או עוגה אצל "שנור" – הקונדיטוריה החרדית היחידה בשוק דאז.

מיותר לציין שהשיטוט בין הרוכלים, וראיית מראות הרחוב, לא בדיוק הוסיפו ליראת השמים והטהרה של צעירי הצאן הקדושים.

אבל רבי שמעון לא היה רק "מלמד". הוא היה רועה נאמן. דמות מופתית של אכפתיות יוקדת. עינו הפקוחה ראתה את הסכנה, אך ליבו החכם הבין שנפש הילד זקוקה למענה, ואי אפשר בחינוך רק לאסור ולגדור גדרים ללא נתינת תחליף. ליבו היה מלא ב"יראת שמים" אמיתית שאינה מבקשת לכפות, אלא להאהיב.

הוא פתח "קיוסק" זעיר של קדושה

כדי למנוע מהילדים את השיטוט במבואות המטונפים, הוא עשה מעשה לא שגרתי, מעשה של 'חסד' בדומה למיילדות במצרים: הוא פתח "קיוסק" זעיר של קדושה בתוך ארון הכיתה.

בארון העץ הקטן, הסגור במנעול ונפתח בהפסקות, אוחסנו בקבוקי שתייה ועוגיות משובחות שרבי שמעון סחב במו ידיו המגוון היה גדול, והמחיר? מחיר הפסד גמור. אם בחוץ עלתה כוס משקה לירה אחת, אצל רבי שמעון היא עלתה עשר אגורות. עשירית המחיר! הוא סבסד מכיסו הדל, מפיתו ממש, את הממתקים הללו. וכל זאת למה? ובלבד שנשמותיהם הרכות של תלמידיו יישארו בתוך כותלי בית המדרש, בתוך התיבה המגינה, ולא ירעו בשדות זרים. החנות הזו הייתה "מזבח" של אהבה ומסירות. היא הייתה כולה לב יהודי פועם.

אך גולת הכותרת של דמותו, הממחישה את החיבור העמוק בין עולם ההלכה הצרופה לבין עולם הרגש והחינוך, התגלתה דווקא בסיפור הבא, המשרטט קו לדמותו הייחודית:

קצת רקע הכרחי להבנת נפש הצדיק:

כשרבי שמעון זייבלד זצ"ל היה בחור צעיר, הגיע מירושלים ללמוד בהיכלה של ישיבת סלבודקה בבני ברק, ובא להתברך אצל מרן ה'חזון איש' זצ"ל, רבן של ישראל.

שאלו החזו"א: "מה שלום אביך?"

השיב הבחור בתמימות: "ברוך ה'".

שאלו ה"חזון איש" שוב, בעיניים חודרות: "מה שלום אביך?" ושוב ענה: "ברוך ה'…"

הבחור ר' שמעון, שהיה בעל רגש דק, נחרד. אם גדול הדור, שעיניו צופיות למרחוק, שואל פעמיים, יש בזה משהו והתחיל לדאוג…

מיד רץ לטלפון הציבורימיד רץ לטלפון הציבורי

מיד רץ לטלפון הציבורי, בחיל ורעדה, להתקשר לירושלים – 'מה שלום אבא?' 'לא קרה כלום' השיבוהו בני הבית. חזר על שאלתו ושוב הרגיעוהו, 'לא ארע דבר'. 'לא יתכן', זעק ליבו, 'ה"חזון איש" שאל מה שלומו, אתם מסתירים ממני!'

ואז התברר מה הסיפור, ונתגלה גודל ליבו של המנהיג. מספר שנים קודם לכן, האב עמד לעבור ניתוח מסובך. בני המשפחה נכנסו ל"חזון איש", שאלו בעצתו וביקשו את ברכתו. הניתוח עבר בשלום, אך הם שכחו לחזור ולעדכן.

וכיצד התברר לו? כי ה"חזון איש" אמר לו למחרת: "אביך עדיין ברשימה שלי!". כיון שלא נכנסו להודיעו אם הניתוח הצליח, המשיך מרן להזכירו בתפילותיו יום יום, שעה שעה.

ר' שמעון זייבלד דבק בחזו"א באופן מיוחד, מחמת כך שנוכח לגלות כי במשך שנים התפלל גדול הדור על יהודי ירושלמי פשוט שלא הכירו כלל. מאז דבק במרן ה'חזון איש' והתנהל לאורו ובדרכו, והיה מקפיד על דרכיו קלה כבחמורה.

נחזור לסיפורנו ב"עץ חיים":

בחורף אחד, הכריז רבי שמעון על מבצע לימוד משניות גדול. המטרה: לטעת בילדים אהבת תורה ושינון. הפרס שהובטח למצטיינים הוגדר על ידו בעיניים בורקות כ"פרס מיוחד ושימושי מאוד", פרס שערכו לא יסולא בפז.

מספר הסיפור, שהיה ילד מוכשר, סימן את המטרה. הוא עמל, יגע, שינן פרק אחר פרק בעל פה ונבחן בהצלחה מרובה. הדמיון הילדותי עבד שעות נוספות – מה יהיה הפרס המיוחד? משחק יקר ערך? ספר מרתק עם ציורים? הציפייה בנתה מתח עצום לקראת סוף הזמן.

ואכן זכה מספר הסיפור להצליח במבחן, והמתין בקוצר רוח לקבלת הפרס. והנה הגיע הרגע הגדול. רבי שמעון עומד מול הכיתה, פניו קורנות מאושר עילאי, מעין עולם הבא, והוא מעניק לחתן המשניות את הפרס, עטוף בחגיגיות:  ומה יש בחבילה העטופה: כוס זכוכית פשוטה.

דממה בכיתה. הילד מביט בכוס, אחר כך ברבי, ושוב בכוס. הלם. אכזבה צורבת.

ורבי שמעון? הוא לא רואה את האכזבה. בעיניים בורקות של מי שמחזיק יהלום, של מי שמצא שלל רב, הוא מסביר בהתרגשות: "הכוס הזו היא מיוחדת במינה! קינדערלאך, מדדתי אותה והיא בדיוק, אבל בדיוק, בשיעור חזון איש!".

עבור רבי שמעון, ה"חזונאישניק" הירושלמי, לא הייתה מתנה גדולה יותר בעולם שניתן להעניק לילד יהודי. הוא לא ראה מולו ילד שרוצה לשחק; הוא ראה מולו יהודי קטן שעתיד לגדול, והוא רצה להעניק לתלמידו האהוב את האפשרות לקיים את מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בהידור המושלם ביותר, לפי כל החומרות, ללא חשש ופקפוק, כפי שפסק רבו הנערץ. בעיניו, הוא נתן לו את המפתח לגאולה הפרטית שלו.

רציתי פרס, קיבלתי כלי מטבח

"אני חייב להודות", מספר לי החבר, "שבאותו רגע הרגשתי נפילה. אכזבה מרה. ילד בכיתה ו' לא חולם על כוסות לליל הסדר, גם אם כוס זכוכית הייתה יקרה אז. רציתי פרס, קיבלתי כלי מטבח".

אבל אז קרה הדבר המופלא, אותו נס חינוכי שרק מחנך עם "לשם שמים" יכול לחולל.

הגיע ליל הסדר. השולחן ערוך, כולם מסובים, והכוס של הרב'ה עומדת כמובן לפני. ואז, גם אם הייתי ילד, הרגשתי פתאום 'הארה'. ברגע של רוממות, הבנתי שהרב'ה באמת ובתמים נתן לי את הדבר היקר ביותר בעיניו – לא צעצוע שיישבר מחר, אלא את האפשרות לעבוד את ה' בשלימות. הוא נתן לי חתיכה מהלב שלו, מהאמונה שלו.

התמימות הזו, ה"אמת" הנוקבת של רבי שמעון, נקלטה בלב הילדותי. היא שרפה את הקליפות.

פתאום, מספר החבר, התמלאתי הערכה עצומה. התחלתי להתחבר לכוס, לדקדוק ההלכה של החזון איש, ולרב'ה שדואג לי בצורה כל כך עמוקה, שדואג לנשמה שלי. בלי הסברים שכליים, בלי הטפות מוסר. הלב הטהור של רבי שמעון פשוט הדביק אותי באש קודש.

ומאז הלכתי ודבקתי בו, ואני זוכר את אותה שנה כשנה של התעלות מיוחדת שהשפיע עלי רבות.

אם זכרוני אינו מטעה אותי. נדמה לי שהוא לימד אותנו להגיד כל יום מזמור כ"ה בתהילים שהיה שגור על פיו, 'לדוד אליך ד' נפשי אשא', וזה ממש מבטא את רצונו הגדול שהיה לעשות רצון הקב"ה בכל עת.

חמישים שנה אחרי, הכוס הזו ושבריה אולי נעלמו בתהום הנשייה, אבל השיעור נשאר חקוק על לוח ליבי עד היום. הסיפור הזה הוא עדות חיה לפסוק "יראת ה' טהורה עומדת לעד". כשמחנך פועל מתוך אמת פנימית יוקדת, מתוך רצון להיטיב רוחנית, המעשה הקטן ביותר הופך לנצחי. זהו הכוח של רבי שמעון, וזהו הכוח של המיילדות במצרים – להפוך את החומר לרוח, ואת הרגע לנצח.

זכותו יגן עלינו.